כפי שהוזכר בשני המאמרים הקודמים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, קציני הצבא ראו כי מעמיסים תלת אופן חשמליים הם אידיאליים להובלת חומרי נפץ. ממציא המעמיס, יוג'ין ב' קלארק, קיבל הוראת עדיפות מהצבא לבנות את המעמיס התלת גלגלי, וקלארק הקצה קו ייצור נפרד ולאחר מכן בנה את המפעל כולו.
עבור בייקר (יצרנית מכוניות חשמליות שהציגה את המלגזה החשמלית הראשונה שלה ב-1920, ששימשה להובלת חישוקי פלדה). מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה של קיפאון כלכלי שכן הייצור הופסק כאן בגלל מחסור בחומרי גלם. כתוצאה מכך, באירופה, המלגזות הראשונות שיוצרו במקום לא החלו בייצור המוני עד 1923. המידע הראשון על מלגזות חשמליות מתחיל להופיע עם שחרורו של דגם KF202.
מלחמת העולם השנייה סיפקה תנופה חזקה לפיתוח ייצור מלגזות, בעיקר בארצות הברית. אישור ברור לעובדה זו הוא השימוש במלגזות על ידי הצבא האמריקאי בתהליך הובלת כמויות גדולות של אמצעי לחימה על הסיפון. כאן, המלגזות הפכו לבלתי ניתנות להחלפה, שכן הצבא צריך לפרוק ציי מטען שלמים במהירות רבה. מלגזות משמשות אפילו בספינות של הצי האמריקני כדי לפנות פסולת מהסיפונים שמהם ממריאים מטוסים ומשליכים אותם למי הים. ייצור המלגזות גדל באופן דרמטי, והימים של עבודת כפיים כבדה חלפו מזמן. די לומר שבכל חודש קלרק משך כ-2,000 מלגזות מקו הייצור של קלארק (לעומת 50 עד 75 בלבד לפני המלחמה). במהלך מלחמת העולם השנייה, קלארק סיפק 90 אחוז מהמלגזות המעורבות בכלכלה הצבאית האמריקאית.
לאחר סיום פעולות האיבה ב-1945, צבא ארה"ב השאיר לא רק מלגזות מבצעיות באירופה, אלא מספרים עצומים. כל היצרנים בארה"ב חתמו על חוזי אספקת ציוד לייצוא ומינו את הסוחרים והמפיצים האירופיים שלהם. באירופה, המלגזות מתחילות באמת לפרוח. תוצאה טכנולוגית חיובית נוספת של מלחמת העולם השנייה הייתה התפיסה החדשה של "הובלה של סחורות וציוד". טיפול בסחורות על מה שנקרא Euro pallets (מלגזות ידניות) מבית BT Industries (שבדיה), יחד עם ציוד טעינה חדש, חסך מיליוני שעות עבודה במהלך הטעינה והפריקה של ספינות, רכבות ומשאיות משא.
בשנת 1959, TCM (Toyo Carrier Manufacturing Co., Ltd.) של יפן ותאגיד Komatsu סיפקו את המנה הראשונה של מלגזות לאירופה; המלגזות של ניסאן החלו להימסר ב-1965, ואלה של טויוטה החלו להימסר ב-1969. באופן כללי, ניתן לטעון ששנות ה-60 היו תחילתה של "פלישת המלגזות האסייתית" באירופה. יחד עם זאת, ליצרנים יפניים יש נוכחות בשווקים המערביים יחד עם מתחרים אירופיים, אמריקאים ובמידה מסוימת גם ממזרח אירופה. ראשית, הם הציעו מוצרים במחירים נמוכים יותר מיצרנים אירופאים, שהחלו את דרכם עם משאיות הרמה באיכות נמוכה יותר, אך לאחר מכן הגיעו לאותה רמת תחרות כמו משאיות הרמה אירופאיות. בנוסף, מלגזות יפניות נכנסו לשוק האירופאי והאמריקאי עם ציוד נוסף כציוד סטנדרטי, תוך הוזלת מחיר השוק ב-35 אחוזים. בשנות ה-80 פתחו מפעלי מלגזות אירופיים במתקפה נגדית וניסו להגביל יבוא של מלגזות מאסיה על ידי הגדלת יבוא המלגזות ליבשת שלהם והעלאת התעריפים. יפן הגיבה במהירות, תחילה עם טויוטה הקימה מפעל לייצור מלגזות משלה באירופה (אנסני, צרפת), ובקרוב חברות יפניות נוספות שיבואו בעקבותיו: TCM (ברוז', בלגיה), MItshubish (אלמרה, הולנד), ניסאן (פמפלונה, ספרד), Komatsu (תחילה בליטון באזארד, בריטניה, ולאחר מכן בבארי, איטליה.
מצב דומה התרחש בארצות הברית, שם מלגזות יובאו בתחילה מיפן וצברו תאוצה בשנות ה-70. כשהאמריקאים עקבו אחר אירופה והגבילו את היבוא מיפן, חברות יפניות גם הקימו בסיסי ייצור משלהן בארצות הברית: מלגזות ניסאן במרנגו, אילינוי ומלגזות TOyota באינדיאנה. למלגזות Komatsu יש מפעל בלה מירדה, קליפורניה (ליד לוס אנג'לס).
בשנת 1976 יצאה מלגזת השלט-רחוק הבלתי מאוישת הראשונה של Komatsu.
